עירית ירושלים נ' ברקת - אדרי בנין והשקעות בע"מ ואח'

פסק דין

התובעת תובעת מן הנתבעים תשלום ארנונה לתקופה שמיום 1.1.04 ועד 15.2.05 בגין נכס ששכרו הנתבעים ברח' יד חרוצים 12, ירושלים (להלן: "הנכס"). לטענת התובעת, הנתבעים היו מחזיקים של הנכס בתקופה זו, כך נמסר לתובעת ע"י בעל הנכס. התובעת צירפה הסכם בו נכתב כי הנכס נשוא התיק הושכר לנתבעים 1 ו-2 שניהם ביחד ולחוד. לטענת התובעת על הנתבעים לשאת בתשלום הארנונה משום שהם מחזיקי הנכס, ומכל מקום לא מסרו לתובעת הודעה על עזיבתם את הנכס ולפיכך יש לראות בהם מחזיקים עד קבלת הודעה אחרת. לגבי הנתבע 2 עליו לשאת בתשלום הארנונה גם משום שמתקיימים לגביו התנאים הקבועים בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג 1993 ולפיהם ניתן לחייב בעל שליטה בחברה בחובות ארנונה של החברה בהתמלא תנאי החוק.

הנתבעים טוענים כי הנתבעת 1 החזיקה בנכס רק עד מחצית שנת 2004. הנתבע 2 לא החזיק בנכס מעולם. ההסכם בו נרשם שהוא שוכר את הנכס הוגש רק בחלקו ואין חתימה אישית שלו על ההסכם אלא רק כאורגן של החברה. שמו ומספר הזהות שלו הוספו כשוכר נוסף בהסכם ללא ידיעתו. בנוסף טוענים הנתבעים כי בעל הנכס אשר השכיר להם את הנכס פדה ערבות בנקאית שניתנה לו לפי הסכם השכירות. הערבות היתה על סך 10,000 ₪ והיא נפרעה כדי לכסות את חוב הארנונה, לפיכך ככל שקיים חוב על הנכס יש להפנותו לבעל הנכס.

נציגת התובעת והנתבע העידו בפני. נציגת התובעת טענה כי נעשה שינוי בעלים בנכס על סמך חוזה שהועבר לעיריה ובו היו הנתבעים שניהם מוגדרים כשוכרים. אמנם החוזה היה עד 30.6.04 ואולם בסיומו לא נמסרה הודעה על שינוי מחזיק ורק ביום 15.2.05 הודיע בעל הנכס על שינוי מחזיק, לכן חוייבו הנתבעים עד לאותו יום. לדבריה, נשלחה התראה לנתבע 2 על החוב לפי כתובתו במשרד הפנים.

הנתבע 2 העיד כי הוא לא שכר את הנכס. לדבריו, הוא סרב לחתום על הסכם שבו הוא הוגדר כשוכר משום שהיה מדובר בעסק של אחיו (ורק מאוחר יותר הועברו המניות על שמו) והוא רק ניהל את העסק. לכן, לדבריו, הוא סירב לחתום על הסכם בו הוא השוכר. לדבריו, שמו כשוכר ופרטי תעודת הזהות שלו הוספו מאוחר יותר. הוא אמנם חתם על ההסכם אך רק כאורגן של הנתבעת 1 ולא כשוכר אישית. לדבריו, הוא התעקש גם לא לחתום כערב אישית לכן נתן ערבות בנקאית שנפדתה על מנת לשלם את הארנונה. הנתבע העיד כי הוא לא קיבל את ההתראה על אי תשלום הארנונה כיוון שזו נשלחה לרח' דולצין 23 והוא גר במספר 32. משעומת הנתבע מול הרישום במשרד הפנים שם כתובתו הוא רח' דולצין 23, הסביר הנתבע כי ככל הנראה פקידה במשרד הפנים טעתה, מכל מקום הוא כבר לא גר ברח' דולצין כלל אלא בכתובת אחרת.

השאלה היא איפוא האם התובעת עמדה בנטל להוכיח את חבותם של הנתבעים או מי מהם ולאיזה תקופה.

לטעמי התובעת עמדה בנטל ואלה נימוקיי:

צורף הסכם שכירות (דף ראשון שלו) ובו נכתב במפורש שהנתבע 2 גם הוא שוכר של הנכס. אין לקבל את טענת הנתבע 2 לפיה שמו ופרטיו הוספו מאוחר יותר, שכן בהסכם נכתב בהדפסה ולא בתופסת מאוחרת בכתב יד, "שניהם ביחד ולחוד" היינו ברור שבעת חתימת ההסכם היה יותר משוכר אחד.

אמנם הסכם השכירות הוא עד אמצע 2004 ואולם הנתבע אישר שלא נמסרה לעיריה הודעה על הפסקת האחזקה ומשכך, בהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות יש לראות במחזיק האחרון כמחזיק עד קבלת הודעה אחרת. הודעה אחרת התקבלה ביום 15.2.05, לפיכך יש לראות בנתבעים כמחזיקים עד מועד זה.

הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי הערבות הבנקאית שנתנו למשכיר נפדתה כדי לשלם בה את הארנונה. על מנת להוכיח זאת היו הנתבעים צריכים לזמן את מי שפרע את הערבות ואולם משלא עשו כן ולא הזמינו לעדות את המשכיר, הדבר פועל נגדם, שכן הלכה ידועה היא כי בעל דין שאינו מביא עד שיכול לתמוך בגרסתו, הדבר ישמש נגדו.

מכל מקום, ברור שלגבי כל שנת 2004 לפחות על הנתבעים לשאת בתשלום, שכן הנתבע בעדותו לא ידע לאמר מתי בשנת 2004 הם עזבו את הנכס (עמוד 8 שורה 24).

למעלה מהצורך יובהר כי גם לו היתה מתקבלת גרסת הנתבע 2 לפיה הוא לא שכר את הנכס אלא החברה בלבד, ניתן היה לחייבו בתשלום הארנונה בהתאם להוראות חוק ההסדרים שכן מתקיימים כל התנאים הקבועים בחוק הנ"ל שלפיהם ניתן לחייב בעל שליטה בחברה בחובות הארנונה של החברה.

אין לקבל את טענת הנתבעים שהעיריה לא פעלה כנדרש, ולפיכך אין לראות בהם כמחזיקים מעבר לתקופת ההסכם שכן, כאמור לעיל לגבי שנת 2004 ברור שיש לחייב את הנתבעים משום שהנתבע לא ידע מתי בשנת 2004 נעזב הנכס. נותרו חודשיים וחצי בתוך שנת 2005 וברור שאין מקום לצפות שהעיריה תספיק לבדוק כל נכס שמושכר תוך חודשיים וחצי כדי לראות אם השוכר ממשיך להחזיק בו אם לאו.

אין ספק שנשלחה לנתבעים התראה, בכתובתו הרשומה של הנתבע 2, לפיכך התובעת עמדה גם בחובתה לשלוח התראה קודם להגשת תביעה.

התוצאה היא איפוא שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה שהנתבעים שניהם היו מחזיקים של הנכס בתקופה הרלוונטית לתביעה ושהארנונה לתקופה זו שולמה, לפיכך אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 31,333 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה) התש"מ 1980 וכן בהוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

המזכירות תשלח העתק לצדדים בדואר.

ניתן היום, כ"ז אייר תשע"א, 31 מאי 2011, בהעדר הצדדים.